miércoles, 27 de julio de 2011

כל הארץ אוהלים, אוהלים

כל הארץ אוהלים, אוהלים
אנו בעצמינו יצרנו את השיח התרבותי המתפתח כבר שנים רבות בארץ ואנו אחראים לו, במידה כזו או אחרת. יצרנו אותו בצורה פעילה, כאשר אמצנו את צורת החיים האולטרה ליברלית, שבה כל אחד חיי את חייו מבלי שיהיה אכפת מה קורה עם השני, בכך שיצרנו עולמות בהם הרכוש חשוב יותר מאשר זה שרוכש אותו, בזה שנתנו חשיבות עליונה לתחרות הבלתי מתפשרת כדי להשיג עוד ועוד דברים חומריים או בצורה פסיבית כאשר אמצנו לעצמינו את המדיניות של אי התערבות, של זה לא ענייני, או של הישיבה על הגדר. 
בלי לשים לב כמעט, נוצר מצב שהרבה מאיתנו נדדנו לפריפריה אך לא לפריפריה גאוגרפית אלה לפריפריה החברתית. התרחקנו ממרכז העשייה, ונתנו למעטים לקבוע את סדר היום הציבורי. כמו שאמר הפילוסוף צרפתי מישל מפסולי " בחברה ממנה אנחנו חלק, קיים מרחק גדול בין אלה שהם בעלי הכוח להגיד ולעשות ובין אלה החיים בה".
בזה ששתקנו לאורך כל הדרך, מצאנו את עצמינו פתאום, משלמים מחירים בלתי הגיוניים לדברים שהם הבסיס של הבסיס של הקיום האנושי, כמו אוכל, דיור, תחבורה ועוד.
מה שהחבורה משדרות רוטשילד וכל יתר המאהלים הפזורים ברחבי המדינה עושים, מחזיר את  הרוב הדומם למרכז הבמה. הם מוחים, זה נכון, רק מוחים וזה מצויין. כי מחאה, היא מחאה, היא מחאה. כואב להם על המצב, כואב להם על מה שמתרחש, כואב להם שהשיח החברתי שהתפתח בארץ הפך להיות שיח של מעטים, כואב להם שהדפו אותם לפריפריה החברתית ואם זה לא מספיק, כואב להם שהיום רוצים להדוף אותם גם לפריפריה הגאוגרפית.
הם לא חייבים לתת תשובות או לבוא עם תוכניות פעולה, הם צריכים למחות, נגד האי צדק החברתי, נגד החלוקה הלא צודקת של המשאבים, נגד ההשתלטות הלא אתית על המשאבים הטבעים. ומוחים כי זה מה שהם מרגישים שרוצים וצריכים לעשות. האמוציות מובילות אותם לכיכרות, החוסר צדק צובט להם בבטן, ההרגשה של חוסר אונים, שאין מי ששומע, היא הרגשה שמפעילה אותם.
מי שעושה דליגיטימציה של הרגשות הם אותם אלה הרוצים למכור לנו מציאות פסאודו אובייקטיבית ובלתי קיימת. האמוציות הן חלק חשוב של השיח התרבותי שלנו, בעצם הן החלק החשוב ביותר, כי הטיעונים הגיוניים שלנו הם בסך הכל הצדקות והסברים של אותם האמוציות שאנו מרגישים בחיינו היומיומיים. והן אלה שמפעילות אותנו באמת.
בזה שהתחלתם עם מחאת הדיור והקוטג' עזבתם את הפריפריה החברתית-תרבותית. וחזרתם למרכז. וטוב שחזרתם וקבעתם מחדש מה הצלילים הנשמעים בשיח הציבורי תרבותי. היום ניתן לראות שלהמון יש כוח, ההמון שהיום הוא לא אנונימי כמו שהיה פעם, כי לכל אחד מהם יש דף בפייסבוק או בטוויטר או באיזה רשת חברתית אחרת. וזה בדיוק הפחד של אלה היוצאים עם ביקורות כל כך נוקבות. האופקיות של אינטרנט מאפשרת לכם לברוח מהאנכיות של השילטון המרכזי. ככה אתם גורמים לפוליטיקאים לרעוד מפחד כי הכסאות בכנסת כבר לא בטוחים, אתם גורמים לתיקשורת, האמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה להקיץ מתרדמתה, למרות שקשה להם כי גם הם קרובים מאוד להון ולשלטון. אתם גורמים שההמונים ירגישו בחזרה שהדמוקרטיה היא בידיים של הרוב, ושכאשר לא אלה ולא אלה ימלאו את תפקידם יהיו המונים שיזכירו להם את זה.
אתם רוצים למחות, כי זה תפקידכם, לבטא את הרגשות של העם הזה. אתם חייבים למחות ואחרים חייבים לתת תשובות. והם צריכים לדעת שאם התשובות לא ימצאו חן בעינכם, אתם תחפשו אלטרנטיבה, תחפשו תשובות במקומות אחרים. 
אני לא מסכים איתכם רק בדבר אחד, המחאה היא כן פוליטית, כי פוליטיקה היא לפי כל הגדרה מילונית, כל פעילות אנושית שיש לה כמטרה לכוון את הפעילות של הממשל לטובת החברה. היא דרישה לשינוי מציאות, היא עמדה ערכית כלפי החיים. אך לא חשוב. כי במקרה זה, ההגדרה הסמנטית לא מגדירה את מעשיכם. ומה שחשוב הוא שאתם עושים.
אתם משנים דברים מהיסוד כי נותנים לחברה הגדרה חדשה של המילה דמוקרטיה. אתם מראים שלא חייבים במנהיגים חזקים אלה באנשים חזקים. 
הפגנות הללו הם סממן שהפרט חזר להיות חברתי, שהפסיק לחיות רק בשביל עצמו, שדורש להפסיק עם חוסר הצדק החברתי והכלכלי.
כולנו כמהים לקהילה אנושית המתנהלת בהרמוניה, ללא אפלייה, ללא התעללויות, פתוחה לשיתוף פעולה תוך כדי כבוד הדדי, חברה בה לא קיימת סתירה בין הפרטי לבין החברתי. כמו שמרטין בובר אמר החופש של פרט אחד לא נגמר במקום בו מתחיל החופש של השני, אלה מתעצם ממנו. מכוון שההתנהגות הפרטית של בני חברה מסוימת היא זו שמגדירה את אופי אותה חברה, גם שינוי בהתנהגות של הפרטים באותה חברה תביא בפועל לשינוי באופי החברה עצמה.
כל הכבוד לכם, מקווה שהמאבק ימשיך וישא את הפרי שאתם כל כך מאחלים לו וגם אני.